הביטוי המוכר לנו לגבי הסתכלות על החיים ועל מצבים שונים הוא כמובן "להסתכל על חצי הכוס המלאה", המציג את נקודת המבט של ראיית הטוב בכל מצב, מיצוי הפוטנציאל האפשרי בכל סיטואציה והסתכלות חיובית על מה שכן יש לנו בחיים. זו נקודת מבט ואופן חשיבה חשובים, בונים ואכן מקדמים הלאה מתוך מצוקה או קושי אם סתם עייפות החומר, חיי שגרה, או ייאוש כלשהו שיכולים לחלחל ולחדור לחיינו,לעיתים מבלי שממש נשים לב אליהם. לכן נקודת המבט ואופן ההסתכלות על חצי הכוס המלאה הם בהחלט בסיס הכרחי לעבודת מודעות בכלל ותהליכי עומק לשינוי דפוסי התנהגות. הם הכלי הראשוני של ההיפוך ממחשבות שליליות וסוגרות למחשבות חיוביות ופתוחות, שיכולות להניע אותנו לשלב הבא של חיינו ועשייתנו. להתבונן דרך 'חצי הכוס המלאה' זו בחירה שעוזרת לנו לקחת אחריות על חיינו, ליהנות ולשמוח ממה שכן יש לנו וליצור מציאות שתומכת בנו גם כשהיא אולי חלקית. זו פעולה של הכרת תודה שחשוב וטוב לעשותה.
אך זהו לתפיסתי רק השלב הראשון. השלב הבא, של הסתכלות על חצי הכוס 'הריקה' הוא משמעותי ומעניין אף יותר ומביא למקומות חדשים בהתפתחות התודעתית שלנו.
כל כוס אם היא חצי מלאה, היא גם חצי ריקה, אך מהי אותה ריקות? הרי כשהכוס חצי ריקה החצי הזה של הריקות מלא במשהו. מלא באוויר, באור, ואולי אפילו באנרגיה כלשהי כמו חשמל או גלי רדיו, שהרי כל אלו בלתי נראים לנו במבט רגיל. והאוויר הרי מלא בחיידקים ויצורים קסומים שכיום אנחנו כבר מודעים להם ומכירים בהם ויודעים על קיומם, גם כשאנחנו לא מתבוננים כל רגע דרך מיקרוסקופ או זכוכית מגדלת. בתודעתנו כבר קיימת הידיעה על חיים שמתקיימים גם כשאנחנו לא רואים אותם בכל רגע. כך גם עם גלים שונים המאפשרים לנו לקלוט רדיו או חשמל וכו'. פעולותינו מתבססות על כך ואם נבחן את מעשינו במהלך יום אחד נשים לב עד כמה הידיעה הזאת משפיעה עלינו ועל הבחירות שלנו בחיינו, גם סתם ימי שגרה.
כמובן כשיש בעולמנו למשל מגפה, שלמעשה בלתי נראית לנו, אבל משפיעה על בריאותינו, כמעט כל מעשינו ומחשבותינו משתנים בהתאם לכך. כלומר חצי הכוס הריקה לפתע כבר לא כל כך ריקה, היא מלאה בהמון דברים שמשפיעים על חיינו הרבה יותר אולי מחצי הכוס המלאה. חצי הכוס המלאה כל כך מוכרת ומשולבת בתוך חיינו כך שלעיתים אנחנו כבר לא שמים לב אליה. אבל חצי הכוס הריקה מכילה את הלא נודע, הבלתי נראה ולכן גם יכולה להביא עמה רגשות של פחד, תסכול וכעס...
אם כך אולי יש טעם להביט גם בחצי הכוס הריקה לעיתים יותר קרובות ולהבין כיצד היא משפיעה עלינו וכיצד נוכל אנחנו לבחור להתבונן במודעות על הריק הזה ולהתנהל בו מתוך בחירה. אולי אז גם פחות נרגיש אבודים ויותר יודעים או סומכים. חשיבה שכזאת מצריכה מאיתנו ראשית את ההתמסרות, כי מרבית הריק נשאר עדיין בלתי מוכר וידוע. (עד שמישהו יגלה איך לראות את מה שעדיין נתפס כבלתי נראה) רק לאחר ההתמסרות וההסכמה להיכנס לעולמות הריקות אפשר לצעוד בהם ואף ליהנות מהם.
למעשה חצי הכוס הריקה מאפשרת לנו הרבה יותר. הרבה יותר חופש יצירה, חופש גילוי, חופש למלא את הריק במה שנבחר. אולי אפילו כדאי לנו לרוקן את הכוס ולאפשר לעצמנו יותר ריק שבו נוכל להתממש ולצקת לתוך הכוס שלנו, המרחב שלנו, את מה שבאמת מיטיב עמנו ומרווה את צימאוננו. ככל שהכוס שלי יותר ריקה למעשה היא יותר מלאה באפשרויות, בחלומות שניתן לממש, במציאויות שונות שאפשר להכיר. חצי הכוס הריקה היא למעשה המתנה הגדולה שיכולנו לבקש ולקבל. כי חצי הכוס המלאה יש בה חומר, מוחשי, ברור, מוגדר, שניתן לרוב גם להשתמש בו למטרות שונות. אבל החצי הריק הוא החלק של הרוח, של העולמות האחרים, ויכול לקחת אותנו למחוזות מרתקים הרבה יותר מהחצי המלא בחומר.
נכון שצריך את החצי המלא בחומר,כמובן, שהרי אנו מתקיימים בחומר וזקוקים למים, לאדמה, למזון ולכל שאר החומרים שתומכים בגופנו ומאפשרים את חיינו. אבל הם רק השלב הראשון להתפתחותנו, ואם היינו מסתפקים בחצי המלא של החומר לא היינו מאושרים באמת.
ללא חיי רוח והגשמה ויצירה, ללא החצי הריק של הכוס, לדעתי לא הייתה בנו שמחה. וככל שנסכים להישאר עם כוס ריקה יותר כך לדעתי חיינו יהיו מלאים הרבה יותר בנו, בבחירות שלנו, כך יש לנו יותר מרחב ומקום לממש את עצמנו ואת הייעוד שלנו ולהגשים את מי שנועדנו להיות ומה שנועדנו לעשות בחיינו וכאן בעולמנו.
האם נוכל להסכים לומר כן לחצי הריק של הכוס? לריקות שנראית לנו לעיתים כה מאיימת ובלתי מוכרת? האם נוכל להתבונן בחיינו דרך חצי הכוס הריקה ולמלא אותה בתשוקות ליבנו, בדמיוננו, בדברים הבלתי נראים שמחכים להתגלות דרכנו? ולגלות שהדף הריק מאפשר לנו לצייר את הציור שלנו. זה לא סותר את חשיבות התבניות, החוקים, המנהגים, הטקסים, ואת כל החומרים הממלאים את הכוס שלנו ותומכים בתהליכי חיינו. רק כדאי לזכור לא להישאר בגבולות החצי הזה המלא, ולהמשיך הלאה לגלות את מתנות החצי הריק.
בקלפים שיצרתי (הנקראים "אישי-נשי") מופיע קלף ריק עם שיר :
"דף חלק, ריק וצבעוני, פתוח לכל, לאמת לדמיוני. וכל שאבקש יתממש, וכל שאראה יהיה, כי הריק הוא המלא"
השלב הבא הוא התבוננות דרך אשליית הכוס עצמה. שהרי גם החצי המלא וגם החצי הריק מוכלים בתוך הכוס. לכוס כמובן יש חשיבות בחיינו. היא מאפשרת לנו לשתות הרבה יותר בקלות, בנוחות, ביעילות ובמהירות. גם מרבית המים מגיעים כך אל תוכנו ולא מבוזבזים וזה גם חשוב. למעשה כל כלי מאפשר זאת, הכף שמביאה את המרק מתוך הקערה. והקערה שמכילה את המרק מתוך הסיר, והסיר שבלעדיו לא יכולנו בכלל להכין את המרק... כל זה נכון. ואין ספק שהמצאת הכלים אפשרה לנו חיים יותר נוחים. אבל האם לשם כך אנחנו חיים?
רק לשם הנוחות והיעילות? האם לא כדאי לעיתים לוותר על הכוס לגמרי וליהנות לשתות מהבקבוק ישירות, אולי אפילו מהכד,ולקחת את הסיכון שאולי ישפכו עליי קצת מים? אבל בינתיים איהנה מהסיכוי לשתות באופן אחר, אולי פראי יותר, מלא חיים?
ומה יקרה אם אשתה ישירות מהברז? או למעשה ישירות מהנחל מהמפל? איזה תחושה אז תהיה לי? עם איזו חוויה אשאר אז? ואיך אפשר בכלל להשוות בין חוויית השתייה מתוך כוס או בקבוק לחוויית השתייה מהנחל עצמו? כמה התרחקנו משתיית מי נחלים, והרי היום אנחנו בעיקר פוחדים כי אולי מי הנחל מזוהמים? ואנחנו סומכים יותר על המים שמגיעים אלינו דרך בקבוקי פלסטיק ארוזים ומי ברז ששוהים בתוך צינורות במשך ימים...
מעבר למימד הפיסי של השתייה,שהוא משמש בעיקר כדימוי, מה שחשוב כאן היא היכולת שלנו לעשות זאת בכוס ובמבנה שיש לנו בכל דבר בחיים, ובמבנה שאנחנו בעצמנו נושאים. כי מה יקרה אם נעז לחיות לא בעזרת 'הכוס' והכלים השונים, אלא באופן ישיר יותר, בלי אמצעים מתווכים? להגדיל את האפשרויות, להגיע אל 'המים' עצמם כשהם זורמים חופשיים, הרי אז גם אנחנו לרוב חופשיים הרבה יותר.
כי גם אנחנו באותו הרגע של המפגש עם המים, גם אנחנו חופשיים לזרום ולהרגיש כמו המים עצמם. גם אנחנו מתמלאים בתנועה, בחיות, באנרגיות של חיים של עוצמה של שמחה והרמוניה והשתאות ופליאה עוטפים אותנו, ממלאים אותנו באופטימיות, חיוביות ואפילו אהבה. לפתע אנחנו מרגישים חלק מהבריאה, חלק קטן אבל חלק שיודע את מקומו ומרגיש שייך ולא מנוכר. לא זר. הכול נראה שלם, אחד...
וכל מה שעשינו זה לצאת רגע לטבע, לראות את המים, לגעת בהם, לשמוע אותם ואולי אפילו לטעום מהם. אז באותו הרגע לא באמת צריך כוס, ואפילו לעיתים שוכחים לשתות או לאכול בכלל, עד כדי כך מרגישים בטוחים בהוויה. כמו ברגעים של התאהבות מלאה. אז אולי הכוס עצמה היא המגבלה, כפי שהיא מאפשרת נוחות ויעילות כך היא זו שמגבילה ומצמצת את האפשרות, את העוצמה שיכולה להגיע אלינו ולעבור דרכנו כשאנחנו מסכימים לשתות בחופשיות, ישירות מהמקור.
והרי גם הכוס עשויה בעצמה מחלקיקים בלתי נראים, מאותה אשליה של ריקות, של חומרים שמתגבשים ונראים לנו כחומר אחד ברור ומוגדר בעל צורה. והיום כמעט כולנו יודעים שגם זוהי אשליה... כי גם הכוס בעצמה, היא רק סוג של תופעה שלמעשה היא אשליה בראייה.
וזה אולי השלב הבא של פירוק האשליה שבראייה, ולהסכים לראיה אחרת ובכלל חישה אחרת להיכנס ולהשתלב בחיינו.
מתוך תפיסה שמעבר לחמשת חושינו יש לנו עוד יכולות, אולי עדיין בלתי נראות, בלתי נתפסות, אבל בהרבה מקרים אכן עובדות, משפיעות ויוצרות חוויות אחרות.
אז בינתיים אפשר גם לשתות מהכוס, וגם ליהנות מהחצי המלא שלה וגם אולי לפעמים לחשוב על החצי הריק, ולדמיין במה נוכל למלא אותו ולאן נוכל להגיע בזכותו. ובינתיים שנשתה לחיים!
