כמה פעמים בחייכם יצא לכם לחשוב :" אני לא מאמין שאני יכול לעשות את זה" "זה גדול עליי", או "זה לא בשבילי דברים כאלו".
אלו משפטים מוכרים וידועים לנו כמעט בכל תחום בחיים ובכל גיל. ואם לא די בקולות הפנימיים שלנו שמקטינים אותנו, אז בד"כ יזמנו לנו החיים גם קולות חיצוניים בצורת הורים,מורים, מנהלים או אפילו חברים שיוסיפו לנו חוסר אמונה ביכולת שלנו,לא בכדי לפגוע בנו אלא מתוך דאגה כנה עבורנו. אבל למעשה דאגה זו מחלישה אותנו ולא מאפשרת לנו להאמין,להעיז,להתנסות ולהגדיל את היכולות שלנו.
עם תחילתה של שנה חדשה, יש לנו הזדמנות לשינוי, אז הנה סיפור אחר....
"הקטר הכחול שיכול" / מאת ווטי פיפר
זהו סיפור על רכבת קטנה שהובילה צעצועים ובובות ואוכל טעים עבור הילדים שגרים מעבר להר.יום אחד הקטר של הרכבת הזו נתקע, ולא הצליח לנסוע יותר.
כל הצעצועים והבובות היו עצובים מאוד ולא ידעו מה לעשות, איך הם יגיעו לילדים שמעבר להר?
ראה הליצן קטר חדש ומפואר מגיע לקראתם.שאל הליצן:" האם תוכל לעזור לנו להגיע מעבר להר אל הילדים?"
אמר הקטר המפואר:" אני מסיע אנשים חשובים,הם אוכלי וישנים ברכבת שלי, אני לא מסיע סתם משחקים לילדים" והקטר המפואר נסע.
הבובות היו עצובות, אך לפתע ראה הליצן קטר גדול מגיע לקראתם. הוא נופף בדגלו ואמר לקטר: " אולי תוכל לעזור לנו להגיע מעבר להר אל הילדים?"
אמר הקטר הגדול:"אני? מה פתאום? אני מוביל מכונות גדולות וחזקות. אני לא אקח צעצועים ובובות" והמשיך לו הלאה.
כל הבובות והצעצועים כמעט התייאשו , אבל הליצן ל ויתר. הוא נופף בדגלו שוב, והנה עצר לידם קטר נוסף,קטר זקן מאוד.שוב שאל הליצן את קטר האם יוכל במקרה לעזור להם לעבור את ההר כדי להגיע אל הילדים ולשמח אותם. אבל הקטר הזקן אמר:" אני זקן מידי, אין ל כבר כוח, אני לא מאמין שאצליח לטפס את כל ההר עם רכבת מלאה צעצועים, מצטער"
עכשיו גם הליצן כבר לא ידע מה לעשות. איך הם יצליחו לעבור את ההר? אבל דווקא אז ראו מרחוק קטר כחול קטן מגיע לקראתם. הקטר עצר ושאל אותם: "מה קרה לכם חבריי?" כל הצעצועים והבובות בכו ושאלו: "האם תוכל לעזור לנו? לא נוכל להגיע מעבר להר בלעדיך,בקשה בבקשה..."
"אני לא ממש גדול, ועד כה נסעתי רק כאן ולא הרחקתי מעבר להרים, אני לא בטוח שאצליח לעבור את ההר" אמר הקטר הכחול. "אבל אנחנו חייבים להגיע מעבר להר" אמר הליצן.
הקטר הכחול ראה את דמעותיהם ואמר " טוב, אני מוכן לנסות, אני חושב שאני יכול, אני חושב שאני יכול.." וכך בקריאות עידוד משותפות הצליחה הרכבת לטפס על הר,לגלוש במורד ולהגיע אל הילדים.
כשהגיעו חייך הקטר הכחול ואמר: " חשבתי שיכולתי, חשבתי שיכולתי, חשבתי שיכולתי..."
***
זהו סיפור מקסים על התמדה ונחישות של הצעצועים להגיע ליעדם, אך זהו גם סיפור חשוב על אמונה, אמונה ביכולת של הקטר הכחול, ושלנו. על האומץ לנסות דברים חדשים שטרם עשינו. דברים שעד היום היו "מעבר להר" ואולי לא האמנו בעצמנו ולא האמינו בנו שאנו מסוגלים לעבור את ההר הזה.לעיתים אנו זקוקים לרכבת תקועה שתבקש את עזרתנו וכך תהיה לנו סיבה טובה להתאמץ ולעבור את ההר, (אלא אם נפספס את ההזדמנות ונחשוב שאנחנו זקנים מדי,חשובים מידי וכו') ולעיתים אנו יכולים פשוט להעיז לבד,לבדוק מהו ההר הבא שמסקרן אותנו,שמאתגר את היכולת שלנו, ולהעיז לעבור גם אותו.
משפט שיכול לעזור בתהליך הזה הוא: "אני מאמין/ה ביכולת שלי ל...." קחו לכם כמה רגעים וכתבו לעצמכם כמה שיותר פעמים את המשפט הבא,כל פעם השלימו אותו אחרת.
כתבו כ10 משפטים. בשלב הבא בחרו בין 3-5 משפטים שהם הכי חשובים לכם כיום. ולבסוף בחרו אחד שבו תרצו להתמקד בעבודתכם בזמן הקרוב. העתיקו שוב את המשפט הנבחר וכתבו תחתיו מי או מה יוכל לעזור לכם לעבור את ההר הזה. ומהו התגמול המצפה לכם מעבר להר (לרכבת הצעצועים היה ברור שהילדים מחכים לה ולכן לא רצו לאכזב אותם)
כעת כמו בכל עבודת מודעות פנימית,יש צורך להפכה לחיצונית ומציאותית כדי שתתממש. לכן השתדלו להפכה לעניינית ומעשית על ידי כך שתקבעו לעצמכם תאריכי יעד למימוש הניסיון, עזרים שאולי תזדקקו להם,ומשימות ביניים בתהליך.
הסתכלו על ניסיונות החיים כהזדמנות להעיז,לנסות ולגדול. מתוך אמונה ביכולות הטבעיות שלכם והיכולות הנרכשות שלכם גם כן.אין הר שלא ניתן לעבור כשאנו מאמינים ביכולות שלנו לעוברו. בהצלחה.
