מגילת רות מתחילה ברעב, "ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה, לגור בשדי מואב, הא ואשתו ושני בניו" . (רות א',א') אפילו שמות המקומות הם בתחום המזון,"בית לחם" ו"שדי מואב". אך בבית לחם אין לחם, ובשל כך בוחר אלימלך ,ראש המשפחה לרדת מהארץ לחפש מזון. הדבר כנראה לא מוצא חן בעיני אלוהים, והם נענשים על כך מתים תוך שני פסוקים.."וימת אלימלך איש נעמי (א',ג').גם שני בניו מחלון וכליון מתים. (שמותיהם כמובן מרמזים על סופם)
הסיפור ממשיך עם הנשים...... לאחר שנים בגולה,נעמי מחליטה לחזור לארצה ועמה. היא מפצירה בכלותה להישאר בבתיהן. רות ועורפה מנסות לשכנע אותה שהן רוצות ללכת איתה, אך נעמי לא מוותרת ושוב מסבירה להן מדוע אין בכך טעם,ואין בכך עתיד להן. עורפה משתכנעת ואכן נשארת (מפנה עורף ומכאן שמה) אך רות, גיבורת הסיפור,יוצאת בנאום חייה, מתמסרת ובוחרת ללכת עם נעמי בדבקות שאין כדוגמתה. "כי אל אשר תלכי - אלך, ובאשר תליני - אלין, עמך - עמי, ואלוהיך- אלוהי, כי המוות יפריד ביני ובינך" (א', ט"ז-י"ז)
וכך הן חוזרות לבית לחם, והפעם יש שם לחם... "והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים" (א', כ"ב) נעמי מספרת לרות על איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך,ושמו בועז. ורות מחליטה ללכת ללקט שיבולים בחלקתו ולמצוא חן בעיניו! "תאמר רות המואבייה אל נעמי: אלכה נא השדה ואלקטה בשיבולים,אחר אשר אמצא חן בעינו" (ב',ב')
נעמי מספר על האיש, אך מדוע רות מציעה ללכת ללקט בשדהו? רות אינה חריגה במקרה הזה, אלא מכירה את מנהגי הליקוט שהיו בזמנה. בחברה החקלאית היהודית היה מנהג סוציאלי יפה שחייב את בעלי השדות להפריש מיבולם לטובת העניים שאין באפשרותם להתפרנס. לפי החוק חייבים בעלי השדות בעת עונת הקציר, ב"לקט, פאה ושכחה"- לקט= לאפשר לעניים ללכת אחרי הקוצרים וללקט לעצמם שיבולים שנותרו. פאה= להשאיר בפאתי השדה אזורים בלתי קצורים עבור העניים. שכחה= לא חזור ולקצור שורות או אזורים שנשכחו, ולהשאירם לעניים.
וכך יוצאת רות לדרכה "ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים"(ב',ג') רות מגיעה לשדה של בועז, והוא מבחין בה ושואל את נעריו: "למי הנערה הזאת?"(ב',ה') מדוע בועז מבחין דווקא ברות? על כך נאמר שרות הייתה צנועה גם כשליקטה והקפידה על חוקי הליקוט. כלומר על מנת לא להתמקח על חלוקת הפאה עם האחרים, או עם הקוצרים על האלומות בעלות הערך מהשכחה. היא ליקטה רק שיבולים בודדות . היא הייתה היחידה שנהגה כך,ולכן דווקא אספה הרבה שיבולים. בועז חשב אם כך שמישהו דואג לה ותהה למי היא שייכת. עוד נאמר שהיה זה הקציר ראשון לאחר שנות בצורת וכולם עוד התנהגו בהשפעת הרעב וליקטו בחוסר צניעות, אך רות שמרה על צניעותה וכבודה גם כאישה מלקטת.
הסיפור ממשיך עם הכרתו של בועז ברות ודאגתו לה, אח"כ רות ביחד ונעמי יוזמות מהלך מהפכני ורות מגיעה לגורן לפגישה עם בועז,ומכאן בועז ממשיך ומסדר את העניינים לטובת כולם,עד לסוף הטוב, ולהמשך הדורות עד דויד המלך. הרעב הפך לשובע, המוות לחיים חדשים. בזכות מה? בזכות ליקוט ופשטות!
אז אם בליקוט וחברה נעסוק, נסתפק גם בנתונים אלו הפותחים את המגילה ונוכל ללמוד מכך על חברה סולידרית ותומכת, וגם על דרך ארץ ומידתיות בליקוט ובכלל.
המנהג המתואר במגילה אפשר לעניים או למחוסרי הקרקעות להיות חלק מהחברה,ולא להיות מנותקים או מושפלים. בעצם האפשרות ללקט עבורך,יכולת לבחור להיותאחראי על עצמך ,לצאת לעבוד והתפרנס בכבוד. פעילות זו אפשרה תהליך השתקמות בריא. השהייה המשותפת בשדות גם יצרה קרבה בין המעמדות ולא ריחוק והפרדה,ואפשרה לבעלי השדות לדעת כמה עניים באמת יש ולמה הם זקוקים,ולא סתם לחלק מתנות ללא ידיעה.מנהג זה גם יצר תמיכה מקומית,ולא מערך ארגוני מסועף ולאומי שמסיע לכולם באופן כמעט אחיד בהתאם לחוק , ולעיתי מפספס וגם מייצר תלות (כפי שיש כיום במדינות הרווחה המודרניות) המנהג גם לא פגע או החסיר מבעלי השדות, להפך הוא עזר להם "בניקוי" השטח. וכך למדו כולם שאפשר שזה ייהנה ובמקביל לשני לא יחסר. ואין זה בא אחד על חשבון השני, אלא אחד משלים את השני, ושמחה נוצרת.
הקשר האישי שנוצר בין בועז ורות, שמייצגים את שני קצוות החברה (בועז היה איש גיבור חיל,עשיר ובעל מעמד מכובד ועם פועלים משלו, ורות לעומת זאת היה ענייה, אלמנה, גרה וגם ללא ילדים משלה) מעיד על הפוטנציאל שמתאפשר דרך מנהג הליקוט. זו הזדמנות ליצירת היכרות, עזרה הדדית, שיתופיות ואפילו אהבה וזוגית... למעשה המגילה מציגה לנו את הדרך הפשוטה, אך גם המכובדת לתיקון אישי וחברתי.
בנוסף רות, כדמות עצמאית, מלמדת אותנו שיעור במידתיות,(לא הפרזה ולא החסרה) דרך האופן בו היא מלקטת. צניעותה, נועם הליכותיה והשקט שלה-יחד עם אומץ ליבה, נועזותה והמוכנות לנקוט פעולה ויוזמה דווקא מתוך המקום הכי חלש וחריג בו היא נמצאת ושייכת אליו, הם אלו שיוצרים בה את השילוב המנצח מעניקים לה את חייה בזמן הווה, את מימוש עתידה עוד בחייה,ואת המשכיות הדור שלה עד ימנו,כשושלת המלוכה.
לסיכום, אם כך- מדוע אין אנו נוהגים כך גם כיום? מדוע מנהגים פשוטים ויפים כמו זה נשכחו מחיינו? והאם ניתן גם בחיים המודרניים במדינת רווחה לשלב מנהגי ליקוט , עזרה הדדית ואחווה? אז צאו ללקט, כמובן במידה... מי יודע אולי תצא מזה עד אהבה.... ושושלת חדשה של מלוכה.....
