קלאופטרה - המומיה החיה - ספר חדש
ספר תודעה חדש, העוסק בחניכה בדרך האור, בעזרת פירמידה וארון קבורה...
זהו סיפור חניכתה של קלאופטרה הנערה כ "מומיה - חיה" בפירמידה מבודדת.
"מומיה - חיה" הנו מושג המתאר מצב תודעה המאפשר מעבר בין ממדים, קיום ארצי בגוף יחד עם נוכחות בתודעה מוארת.
הספר מציג מסרים ותרגולים בתהליך החניכה שלה ושל מלוויה, ומאפשר לנו הצצה לעולם מרתק,
וגם לבחור בעצמנו לתרגל ולהתנסות בחוויות בדרך האור.
הספר עוסק בעבודת מודעות, התפתחות, התבוננות פנימה ועבודה קבוצתית במבנים 'מקודשים' מקודדים
המחזיקים תדרים ואנרגיות המאפשרות קבלת מסרים,
מעבר בין מימדים ותקשורת טלפתית חווייתית.
זהו ספר חניכה בדרך האור, בעזרת פירמידה וארון קבורה, וכניסה למצב של 'מומיה חיה'.
להבנתי אלו מושגים וכלים שיכולים לשמש אותנו גם כיום באופנים מופשטים,
עם או בלי המבנים החומריים עצמם, ולתרגל בעצמנו את עבודת האור הזאת.
עבודת מודעות והתפתחות בדרך האור היא עבורי בחירה לעסוק ברבדים נוספים של המציאות, של חיבור למקור אחר, רחב, מקושר, מודעות 'עליונה' בעולם הרוח, בגלוי ובנסתר, בחושים הפיזיים והנוספים, בעבודה אנרגטית, תודעתית, טלפתית ורוחנית.
חיפוש משמעות ושייכות מעבר למימוש הפיזי החומרי הארצי, וחיבור בין העולמות השונים, ובין אנשים וישויות ונשמות שמחוץ לגוף.
הבנת ייעודנו, תפקידנו וצעידה משותפת בדרכנו ומסענו, תוך חתירה למימוש מלא של יכולותינו בכל תחום.
על הספר- להבנתי זהו לא רומן היסטורי, אלא בעיקר ספר הדרכה לתהליכי מודעות וחניכה, והסיפור עצמו הוא עטיפה או ליווי למהות עצמה. ולכן ממליצה לקרוא אותו באופן הזה ולהתמקד בכך. כך הגיע התוכן והידע אלי, בתיקשור מלא וכך הוא מופיע אצלכם, וכנראה שאם כך זה נבחר להגיע יש לזה סיבה והנה זכינו אולי לקבל ז'אנר אחר של סיפור רומן יחד עם ספר הדרכה וחניכה. (גם הספר הקודם שלי "מקדש הלב- היזכרות" נכתב באותו אופן, בתיקשור ותהליך היזכרות שלי)
בספר אין אזכור לשום מקום מוגדר, שם מדויק, תאריך או מפת הגעה למקום החניכה ולפירמידה עצמה. הספר מאפשר אם כך להתחבר בכל מקום, בכל זמן, בכל תקופה, ובכך הייחוד שלו מבחינתי. למעשה הבנתי שעלי לשחרר את הסיפור הזה ולהבין שוב שהדמויות שבסיפור שלי הן אולי משל או שילוב של כמה דמויות, או שסיפורן באמת היה, אך אינו מוכר בדפי ההיסטוריה הרגילים המקובלים.
הסיפור שלי- כשהייתי נערה צעירה נער אחר קרא לי פעם קלאופטרה והרשתי במובן מסוים כך. לפני כמה שנים ראיתי מומיה במוזיאון בהודו והתחברתי עמוקות. ובביקורי היחיד בתורכיה נתקלתי במקרה באובליסק מרשים והייתה לי חוויית היזכרות מרגשת ומשמעותית מאוד. באותה תקופה הייתי מתעוררת מהשינה כשידיי שלובות על חזי, ורגליי משוכלות כשכפות רגלי מונחות זו על זו. לא הבנתי מה קורה לי ומה זו הצורה הזאת. עד שבוקר אחד פתאום התבהר לי- אני קמה בצורה של מומיה. זה היה ממש מוזר, אבל הבנתי שמכינים אותי לדבר הבא. באותו הזמן כתבתי את הספר הקודם שלי, בתקופה אחרת בהיסטוריה בזמן, ובתכנים שנראו לי אחרים בכלל. מיד כשסיימתי לכתוב את הספר הקודם, לערוך אותו ולהוציאו לאור, הגיע המסר להתחיל לכתוב את הספר הבא. נעניתי לקריאה...
הספר נכתב, כמו הספרים הקודמים, במחברת שורות, בכתב יד, בהקשבה עמוקה. הכתיבה נעשתה בערך אחת לשבוע או שבועיים, למשך כמה שעות, כתבתי בכל פעם כעמוד, שניים אולי שלושה. יצאתי מזה ממש עייפה, לפעמים מותשת וזקוקה למנוחה עמוקה. הרגשתי שכל משפט או אפילו מילה היו חזקים ומשמעותיים, שהמסרים הולכים ומעמיקים. 'הסיפור' לעומת זאת נהיה פחות מרכזי, כלומר התוכן והתרגול שמועבר הוא המרכז והסיפור עוטף ומניע אותו. ראיתי אכן את ההמשך והקשר בין הספרים שכתבתי, והבנתי שזו תקופה מאוחרת יותר בהתפתחות האנושית התודעתית. הבנתי שאני מקבלת שוב סיפור של דמות שעוברת דרכי, או שהיא למעשה אני בגלגול אחר, ושזה לא משנה ועלי רק להסכים ולשחרר... הכתיבה הייתה בגוף ראשון, כשאני נושמת, רואה, מריחה נוגעת וחשה את כל הדברים הנכתבים דרכי. הסרט חי בתוכי. במהלך תקופת הכתיבה המשכתי להתעורר לעיתים קרובות באותה תנוחת מומיה, וכבר הבנתי שזו תנוחה של ריכוז, של מדיטציה, שבה אני יכולה לקבל הכוונה, מסרים וחיבור. אני מוצאת שעדיין זו תנוחה שמאוד נוחה לי, ולעיתים אני נרדמת או מתעוררת כך ואכן מקבלת מסרים או רואה דברים אחרים כשאני בתנוחה הזאת ...
כיום , בזמן שהספר הזה יוצא לאור, עדיין לא הגעתי לפירמידות במצריים או במקום אחר שקשור לתרבות הזאת. גם לא למדתי את כל המורשת וההיסטוריה המצרית הקדומה, אך יש בי ידיעה פנימית חזקה ומשמעותית שאת הידע המובא בספר אני כבר מכירה, מבינה, זוכרת ונושאת עמי, ותפקידי הוא להעבירו הלאה בכל מיני תהליכים, טקסים ודרכים מגוונות לקבוצות וליחידים, ולהתאימם לעידן ולתרבות שלנו, ליכולות ולצרכים המתאימים לנו, כי לשם כך זה מגיע וחוזר עכשיו שוב, ויש לנו את האפשרות לבחור לצעוד בדרך הזאת ולהתנסות בתרגילים ותהליכים שנעשו בעבר ומתאימים גם כיום. אפשר להצטרף לסדנאות וטקסים שמתקיימים בהשראת הספר והתכנים המובאים בו לתרגול והעשרה בידע נוסף הקשור לעבודת האור. וכמובן לרכוש את הספר עצמו!
***
קטע מתוך הספר:
"בשלב מסוים עלה בי רעיון ששימח אותי מאוד ולא הבנתי איך לא חשבתי עליו קודם לכן. החלטתי להשתמש ביכולת שלי לראות אנרגטית, לשמוע ולחוש באופן אחר, ולקבל ידע מבלי לשאול אף אדם או להגיע למקום כלשהו פיזית. הרי אני זו ששלחתי גלי אור וריפוי לכל עבר, ראיתי מראות וסמלים, ושיניתי דברים בכוח תודעתי. אם כך, מדוע שהמומיות תישארנה מחוץ לתחום ידיעתי והשפעתי? ביקשתי ידע והכוונה מהאלים והאלות והרוח הגדולה, כשם שעוררו את סקרנותי ורצוני לדעת שייתנו לי את התשובה, הכלים והדרך הנכונה לפענח את הנסתר ממני. התשובה הגיעה ברורה: "עלייך לעבור תהליך הכנה, חניכה, עד שתהיי את בעצמך המומיה החיה."
משפט זה היה סתום עבורי, לא הגיוני ולא ברור לחלוטין. ביקשתי שוב הבהרה, והכוונה והתשובה הגיעה כמעט באותו אופן וצורה: "את עצמך תהיי מומיה, מומיה חיה, ולכך נדרשת הכנה רבה וחניכה, ולכן את סקרנית ונמשכת לכך וזה טוב ונכון. נסי להרפות ולהירגע, זמנך יגיע, ואז גם תקבלי את ההדרכה והחניכה. אכן, המומיות שומרות את הסודות ואת חוכמת הדורות, אותם תקבלי בהמשך ככל שתתפתחי. את בראשית הדרך. גם אם נדמה לך שכבר עשית וניסית הכול, עוד תופתעי לגלות. סבלנות... הישארי ערה, מודעת, נוכחת וקשובה. כשזמנך יגיע תקבלי הכוונה. בינתיים המשיכי בדרכך המבורכת והקדושה. הידע איתך והעוצמה הגדולה הינה שלך – השתמשי בהם בתבונה. היי ברוכה."
המסר נסגר ונגמר, ושוב לא חזר. ניסיתי לשחזר שוב ושוב מה ששמעתי, לפענח את המילים – "מומיה חיה" – ויחד עם זאת להרפות ולשחרר ולהמתין בסבלנות עד שזמני יגיע, כפי שנאמר לי. בינתיים זה לפחות נתן לי הסבר ביחס לדבר שעליי לקוות ולחכות לו. אך ככל שחלף הזמן, הרגשתי שהסוד בתוכי גדל ומאיים עליי וכי ברצונו לצאת ולהתגלות. הרגשתי את הצורך לשתף בכך את קלאופטרה, ולא ידעתי איך ומתי לגלות לה. חיכיתי לסימן – והוא לא איחר לבוא..."
