|
המפגש הראשון המשמעותי שלי עם המשקל היה כשהייתי נערה בתיכון. הייתי גבוהה ורזה, בכושר טוב (בעיקר בתחום הריצה) ובסה"כ בריאה ומרגישה טוב עם גופי.
אך אולי דווקא בשל כך נדחפתי לעבר "הרומן" הראשון שלי עם המשקל. רומן סודי כמובן, (כיאה לכל רומן) שלא חשפתי בפני אף אחד. (עד לרגע זה...)
הנתונים הפיסיים שלי (גובה, משקל, מראה) יצרו בסיס ראוי למימוש, כך לפחות חשבתי וכך שידרו לי מכל עבר. חוסר ניצול הנתונים שלי יהיה בזבוז וחוסר מימוש עצמי. כמו שהשתתפתי בתחרויות ריצה, כי ידעתי לרוץ מהר, כך "נדחפתי" לנסות להשתתף בתחרויות יופי שונות.
אימצתי לי את החלום של כל נערה ,"להתגלות!" היה לכך את התשתית מוכנה בשלל צלמי אופנה שחיפשו את "נערת השנה" או את "תגלית השנה" וכל שנותר לי לעשות הוא להיות מספיק מושכת מול איזה צלם כדי להתגלות... או לחילופין להציע את עצמי לאחת התחרויות....
שתי החלופות נוסו. שתיהן לא הצליחו. אך לא בכך רציתי לעסוק בגילוי זה... אלא במה שעמד מאחורי כל זה....
כפי שציינתי בראשית דברי, הייתי גבוהה ורזה, אם אני זוכרת נכון שקלתי אז כנערה כ52 קילו (גובהי 170 סמ') אך כדי להצליח להתקבל לאחת התחרויות חשבתי שראוי שאשקול פחות!!! בחנתי היטב את משקלן של הנבחרות בכל התחרויות, ושל דוגמניות שונות (לא היה אז אינטרנט, אבל היו עיתוני "לאישה" או "מעריב לנוער" שסיפקו את המידע המבוקש על כל מתמודדת או תגלית שנבחרה כבר.
את היקפי החזה שלי לא יכולתי להגדיל, אז כל שנותר לי הוא להקטין את שאר ההיקפים. וכך מחושבת ומאותגרת יצאתי למשימה. לרדת במשקל! הכנתי לעצמי תוכנית הרזיה, בדקתי את כמות הקלוריות בכל מאכל, חישבתי לי כמה אני צריכה לאכול ביום כדי לא לעבור את המכסה שהקצבתי לעצמי, והתחלתי ברישום. תכננתי כמה אני רוצה לרדת בכל שבוע,עד להשגת היעד המבוקש....
וכך כל היום מבוקר עד ערב חישבתי את כמות הקלוריות שנכנסו לגופי,(מיותר לציין שלא יכולתי ממש לחשב את כמות הקלוריות "ששרפתי" במהלך כל יום) וניסיתי להתאימן לגובהי, פעילותי וכמובן המשקל שברצוני לרדת. חשוב לציין שלא הייתי קיצונית,לא פגעתי בעצמי, לא הקאתי או עשיתי דברים מסוג זה, לא הייתי אנורקטית. הייתי מאוד אחראית ומחושבת, רציתי להמשיך להיות ספורטאית וידעתי שלשם כך אני צריכה להמשיך לאכול טוב ונכון. אך בכל זאת במשך זמן לא מבוטל אפשר לומר שנשאבתי לעיסוק הזה בקלוריות ומשקל.
למיטב זכרוני הצלחתי לרדת את המשקל שתכננתי, אך ברגע שהבנתי שזה לא מה שיעזור לי להתקבל לכל התחרויות יופי למיניהן, וגם הבנתי די מהר שאני לא רוצה ולא מתאימה לעולם הזה (בכל זאת נערת כפר אנוכי) עזבתי גם את העיסוק בקלוריות ובמשקלי, והתפניתי ליהנות ממראי ומתשומת הלב שקיבלתי לא מצלמים מקצועיים, אלא מבחורים בני גילי ....
מאז לא חזרתי אל המשקל.למעשה מעולם לא היה לי משקל משלי.(המשקל ההוא היה של אימי)
שקלו אותי בגיוס, ודי מהר עליתי במשקל (כיאה לחיילת טרייה בקורס מ"כיות שנהנית מצ'ופרים וארוחות לילה והפסקות במבה בשק"ם...) אח"כ עם המשך השירות הצבאי גם המשקל התייצב, וכשהשתחררתי לאחר חמש שנים, ונסעתי לטייל במזרח, רזיתי מאוד שוב.
אח"כ באו השנים של הריונות, לידות, הנקות ושינויים רבים בהרגלי התזונה שלי. מעולם לא נשקלתי שוב (רק במקרים שהכריחו אותי לצורך בדיקות רפואיות כלשהן) אפילו במהלך ההריונות שלי לא ראיתי צורך בכך. הספיק לי לדעת את הערכת המשקל לעובר, (על ידי מישוש ידני של המיילדות –בית שלי) מבלי צורך לדעת כמה אני עליתי ואח"כ כמה ירדתי במשקלי. (הג'ינסים שחיכו לי בארון ידעו יותר טוב מהכול לספר לי כמה עליתי או ירדתי...)
אך השינוי המשמעותי מבחינתי לא היה העובדה שאין לי משקל בבית, או שאני לא רואה צורך להישקל בכלל. אלא העובדה שהמדד לבריאותי ואושרי לא קשור בכלל למשקל שלי, שההרגשה הטובה, או הפחות טובה שלי עם גופי ועם עצמי, לא קשורה למשקל שלי, אלא באמת למראי ולתחושת השלמות שלי עם עצמי וגופי.
תמיד הייתי מודעת לתזונתי ולגופי, אך במהלך השנים האחרונות הנושא הלך וגדל מבחינת העיסוק שלי בו, ודרך ההתבוננות שלי על המזון שאני אוכלת (ובעיקר לא אוכלת), על תחושות גופי ונפשי בהתאם לזאת, ועל ההשלכות של כל זה עליי מכל הבחינות.
אני מרגישה כיום, שככל שאני מתקרבת לעצמי מבחינת המזון שאני אוכלת, הפעילות הגופנית שאני עושה, וריפוי מכאובי גופי ונפשי דרך עבודת מודעות גוף-נפש, מביאים אותי לתחושת סיפוק גדולה יותר, ואולי גם תחושת שלמות ואושר שלא חוויתי קודם לכן.
הדרך עוד ארוכה, הלימוד הוא אינסופי, ובכך גם היופי ....
ומי ייתן ונשים את משקלנו על הדברים החשובים לנו באמת....
ענת.
|
