זהו סיפור פשוט,על טיול משפחתי בחופשה משפחתית, באחת המערות בדרום הארץ. טיול פשוט, אך שיעור חשוב...
זו אולי הפעם הראשונה שחוויתי באופן מציאותי כל כך ובאופן מוחשי ומילולי את משמעות הביטוי "האור בקצה המנהרה", אוי כמה שציפיתי לאור הזה.....
"יש לכם פנסים,נכון? "שאל האיש "הירוק" ,האחראי, בכניסה לשביל המוביל למערות. "כן,בטח" עניתי "באנו מאורגנים". "יופי,תיהנו" הוא סיכם, וכך יצאנו לדרכנו,מרוצים.
לא חשבנו שיש צורך לשאול עוד משהו,הוא גם לא...
ואכן צעדנו בשמחה, מוכנים לזחילה במערה. נכנסנו שתי אמהות,וחמישה ילדים,עם 4 פנסים! נכון, אפשר כבר עכשיו לראות שעלולה להיות פה בעיה קטנה... אבל משום מה לא חשבנו ככה בפתח הכניסה למערה. אופטימיות? חוסר ניסיון? חוסר הכנה? כל התשובות כנראה נכונות! אבל אנחנו כבר היינו בפנים כשהבנו שאנחנו בבעיה...
והיא לא הייתה קטנה.... הזחילה מסתבר אורכה היה 100 מטר! כן,כן, 100,ותאמינו לי כל מטר במקרה הזה הוא קריטי.
הפנסים- מסתבר גם כן,מחציתם,כלומר שניים היו על בטריות ואכן עבדו כראוי (תודה לאל) אבל השניים האחרים היו 'אקולוגים' יותר ומוטענים על ידי סיבוב ידני. מעולה,כמה נחמד,אבל קצת בעייתי כשאתה מנסה בזמן זחילה לטעון תוך כדי את הפנס שלך,במיוחד אם אתה בטווח הגילאים בין כיתה א' לכיתה ג' נניח.....
כלומר בחישוב מהיר- היו לנו שני פנסים מאירים,שניים שעשו כאילו,והשאר- גיששו באפלה! תרתי משמע...
ואם יש צורך להזכיר איך מערת זחילה נראית, אז הנה לכם:
נמוכה,(כלומר אפשר רק לזחול כמו תינוק ,לא משהו אחר) צרה (היו מקומות ממש צרים ,שאני בקושי עברתי,ותאמינו לי שאני די צרה...) ,חשוכה,קצת חלקלקה ורטובה, יש הד חוזר,שכחתי משהו? אה כן ,יש פתח יציאה אחד!!!!
כלומר- ברגע שבאופן אקראי ולא מתוכנן נוצר סדר הליכה מסוים במנהרה-מערת זחילה הזו,כך הוא נשאר כמעט עד הסוף,ואם נניח הסדר הזה לא ממש מוצלח? למשל שהבן הקטן שלי בן ה4 בהתחלה ואני לקראת הסוף? פרט שולי.
איזה מזל שאנחנו האמהות, ילדנו כבר ויש לנו קצת ניסיון בדברים ארוכים,מלחיצים,מעייפים,שדורשים כוחות נפש, נשימות מרגיעות,ואמונה בתהליך...איזה מזל שכל אחת מאיתנו עברה את זה שלוש פעמים...באמת מזל! אבל הפעם לא היו איתנו מיילדות צמודות וגם לא הבעלים היקרים לנו כל כך... (בעלי נשאר מחוץ למערה,ורק שמע את הצרחות והצעקות, והכי הרבה שהיה יכול לעשות זה לחכות לנו בקצה המנהרה ,כדי לנסות לעודד אותנו שזה לא כל כך רחוק כמו שאולי זה נראה .... וגם שנדע שאכן יש אור בקצה המנהרה)
בקיצור- היה בהחלט מאתגר. חוויה בלתי נשכחת (שלא ברור אם עדיף שתשכח או תיזכר לנצח) אח"כ המשך הטיול היה ממש קליל ומהנה...טוב ככה זה שכשמתחילים באקסטרים! אז מה אפשר ללמוד מזה?
הנה כמה מסקנות:
אם כבר נכנסים למערת זחילה,ומסתמכים על פנסים-אז כל אחד צריך את האור שלו !!! כמו שאמרו לנו הרבה פעמים,זה לא עוזר שהמורה שלך מואר,את הדרך תצטרך לעבור לבד! אמנם חלקיקי אור מהפנס שלו מגיעים אליך, אבל בגדול אתה הולך בחשיכה וצריך למצוא לבד את דרכך. זה לא עוזר שיש אור כללי,במערה כזו,בדרך כזו,זה לא מספיק!
אם כבר פנס-אז שיאיר! כלומר-אם כבר נעזרים במשהו או מישהו ,שיהיה יעיל,אפקטיבי,ושלא נצטרך להטעין אותו תוך כדי זחילה במצוקה,בליווי צרחות ילדך האבודים.... ועל זה נאמר- "הכן רכבך לחורף!" או פנסך לזחילה! ואם לא-אז השתמש בחושייך,לפעמים זה הרבה יותר טוב מלסמוך על כלים חיצוניים,ולכן מידי פעם חשוב לתרגל כמה מהחושים האלו ששכחנו שהם קיימים מרוב אביזרים וטכנולוגיות מתקדמות. חוש המישוש במקרה הזה,השמיעה גם כן...
אם אתה עם הפנס- וכבר הייתה במערה הזו נניח פעם,אז תן את הפנס לזה שמאחוריך, אולי הוא יצרח פחות בחשיכה הגמורה....או תכוון את הפנס אחורה ותאיר לו את הדרך,קצת לך קצת לו,ככה מתקדמים ביחד...
מגע יד בחשיכה-מציל נפשות! בין אם יש לך פנס או לא,בין אם אתה מכיר את הדרך או לא,בין אם אתה מבוגר מנוסה או לא, ההבדל הוא אם יש לך יד שמובילה אותך,שמושכת כשאתה תקוע מרוב פחד (ומחמיר את מצב הקבוצה כי אתה עושה פקק) נכון קצת קשה לזחול כשיד אחת מחזיקה פנס והשנייה מושטת לאחור לתמוך במישהו,אבל זה אפשרי!
קרא את האותיות הקטנות!- למשל כמה מטרים זחילה יש לך.... ונסה להבין בין השורות מה מצפה לך... או שאל יודעי דבר עוד כמה שאלות,שאולי יעזרו לך להגיע מוכן יותר להרפתקה הבאה עליך לטובה...(גם למדריכים לא יזיק לנדב קצת יותר מידע, ככה בחינם...)
אמונה- אכן בקצה כל מנהרה,ארוכה ככל שתהיה,מלחיצה,מאתגרת ,וחווייתית במיוחד-יש אור! כמה קשה לזכור את העובדה הזו כשאת בחשיכה והיא נראית אינסופית והאור ממאן להגיע. כמה חזק צריך לשכנע את ליבך שיהיה בסדר,שבסוף זה יגמר,רק להמשיך להתקדם,צעד אחר צעד,(או במקרה הזה יד,ברך,יד ,ברך) אבל זה הכוח היחידי כמעט שאכן מקדם אותך קדימה,האמונה הזו שגם אם הכי חשוך עכשיו שיכול להיות,וכל ילדך זועקים זאת ללא הרף במילה הקצרה "אימא", דווקא אז לנשום,לעודד,לומר שוב ושוב שתיכף מגיעים,שהנה כבר הרוב מאחורינו,שתיכף נראה גם את אבא (כמה סימבולי זה יכול להיות שאת איתם בחשיכה והוא מחכה בחוץ ,איפה שהאור) בקיצור-לספק להם את האמונה והראייה בחשיכה,שהם לא יכולים לראות כרגע....
פרגון- כמובן תוך כדי זחילה לא יזיקו מילות פרגון ועידוד,וגם כשכבר סיימנו,ואכן הגענו לאור ,לזכור לומר- כל הכבוד! עשינו זאת! ביחד! למרות כל הקושי! ואולי עם כל הקושי והפחד-התגברנו,הצלחנו! להדגיש את החוזק שמצאנו,את הגבורה שהפגנו,את החוסן שפיתחנו תוך כדי...
להמשיך בדרך- להירגע,לשתות מים,לחבק,לאכול משהו מתוק, אבל אח"כ להמשיך לטייל,להמשיך בדרך, אמנם אין צורך מיד להיכנס לעוד מנהרת זחילה,ואפשר משהו רגוע יותר, אבל כן להמשיך...ותוך כדי הדרך והחיים להקשיב למה שיש להם לספר,לשתף במה שעבר עליך גם,לחלוק את הפחדים,ואת ראיית הטוב שיש בכל....החוויה שבונה אותנו, כחלק מאינסוף החוויות לאורך הדרך...
אז מה לסיום?
אם הפחדתי חלק מכם, אז סליחה, זו לא הייתה הכוונה. רק שלא יכולתי לדלג מעל החוויה הזו בלי ללמוד ממנה כמה דברים שחלקם ברורים מאליו, וחלקם אולי חושב להיזכר בהם,שהרי אני מאמינה שכל חוויה שאנו יוצרים (או נתקלים בה 'במקרה') באה ללמד אותנו ולהזכיר לנו מה שכבר ידענו וקצת שכחנו עם השנים והאבק המצטבר. (ובטיול הזה צברנו הרבה אבק...)
אז שנמשיך לטייל, לחוות הרפתקאות, ולצאת מהן מחוזקים ושמחים!
